על התרגום שלי לרומן "רודין" מאת טורגנייב
יניב חמו — 10 ביולי 2026 — עדכון אחרון 21 ביולי 2026, יהיו עוד הרבה עדכונים
יניב חמו — 10 ביולי 2026 — עדכון אחרון 21 ביולי 2026, יהיו עוד הרבה עדכונים
לפני שמדברים על תרגום זה או אחר, ראוי לדבר על נושא שמשום מה אינו מוזכר כל כך: עבודת העורכים.
אם התרגום שאנו קוראים טוב ומוצא חן בעינינו, אנו מפארים את המתרגם, את יכולתו לשלוט בגווני השפה ולהעביר אותם, מפליגים בתשבחות ומדברים על "אוֹמנות התרגום" (תרגום אינו יצירה ואינו אוֹמנות, הוא במקרה הטוב אוּמנות). העורכים כמעט ואינם מוזכרים.
ציבור הקוראים חב רבות לעורכים, שהם שומרי הסף של התרבות העברית. בלעדיהם היינו מוצפים בספרי מקור ותרגומים שאיכותם מפוקפקת גם כשהם יוצאים תחת ידם של סופרים ומתרגמים מהשורה הראשונה. מדובר באנשים שעושים עבודת קודש, עבודה קשה שאין בצדה את החדווה שיש ביצירה או בתרגום עצמם. עבודה שכוללת חיכוכים, ויכוחים, שדורשת סבלנות וריכוז אין קץ. הסופר נהנה מיצירת יש מאין, המתרגם מתענג על יפי השפות ודקדוקי המשמעויות, אך העורך, לרוב, לא זוכה בפירורי האושר הללו, עבודתו מתבצעת בחדרי חדרים, וכשפרי העבודה זוכה לשבחים, הרי הסופר או המתרגם מקבלים את חלק הארי של התשבחות.
בתרגום של "רודין" זכיתי בכבוד הגדול והעונג לעבוד עם דינה מרקון, אשת ספרות, מתרגמת ועורכת משכמה ומעלה, אישה נפלאה, שתרומתה לתרבות העברית עצומה. היא הסכימה לעבוד עם מתרגם מתחיל שכמוני, ותוכלו רק לתאר לעצמכם עד כמה זה לא היה פשוט. יש לה סבלנות רבה, היא פתוחה לוויכוחים אך אינה מתפשרת כשהצדק איתה. היא בעלת עיני נץ ומבחינה בדקויות ברמה שלפעמים נדמית על-אנושית. היא יודעת להתקדם גם אם אין הסכמה, ותמיד רואה אל מול עיניה את טובת הספר. אני רוחש כבוד רב אליה, למדתי ממנה רבות.
בדרך כלל המוציא לאור הוא זה שמחליט איזה ספר לתרגם, ושוכר לצורך כך את שירותיו של מתרגם מקצועי. המתרגם מחזיר את כתב היד המתורגם, מקבל את שכרו, ובשלב זה אפשר לומר שתפקידו הסתיים. התרגום עובר לעורך, ממנו לעורך הלשוני, ממנו למעמד ואז לדפוס. המתרגם עדיין זמין לשאלות ויכול להעיר על שינוי זה או אחר שמציעים העורכים, אך ההחלטה הסופית אינה בידיו, הוא אינו שולט בתוצר הסופי.
זהו תהליך יעיל שעבר מיטוב במרוצת השנים ותוצאותיו מצוינות – כאשר כל המעורבים הם מקצוענים בתחומם. ובישראל זכינו באנשי ספרות נפלאים, אנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר, שהעניקו לנו מאות תרגומים יפהפיים ובכך העשירו ומעשירים את התרבות העברית. לא אחת עצרתי בקריאתי של תרגום זה או אחר לעברית, ולא יכולתי שלא לחוש צער עבור בני עמים אחרים, שאצלם אין את ההערות המאירות הנפוצות אצלנו, אין חיבורים של אנשי אקדמיה וספרות המצורפים לספר. יש לציין שאת העבודה החשובה הזאת עושים אנשי הספרות שלנו בלי לקבל תמורה חומרית שהולמת את התרומה האדירה שלהם שכולנו נהנים ממנה, ישירות או בעקיפין.
בתרגום של "רודין" הייתה חוליה חלשה אחת שאיימה על התהליך כולו – אני, המתרגם. אינני מקצוען בתחום. אף מוציא לאור לא היה בוחר בי כמתרגם, שהרי לא היה לי כלל נסיון. לא רק שלא היה לי נסיון, אלא גמרתי אומר, ברוב חוצפתי, להוציא תחת ידי את התרגום הנאמן ביותר ל"רודין" שראה אי פעם אור בשפה כלשהי: הכי נאמן - לא הכי יפה ולא הכי ספרותי ולא הקל ביותר לקריאה. "שפה כלשהי" כולל גם את התרגום הראשון של "רודין": התרגום לצרפתית שנעשה על ידי לואי ויאדרו (בעלה של אהובת חייו של טורגנייב) בהשתתפות הסופר עצמו, ופורסם בשנת 1862. מטרה יומרנית שכזאת חייבה אותי לקחת שליטה על תהליך התרגום מהתחלה ועד הסוף, והדרך היחידה לעשות זאת היא לקחת סיכון: לתרגם את הספר בלי שמוציא אור זה או אחר ביקש, לעשות את סבבי העריכה ביני לבין העורכת ישירות, ולקוות שהתוצאה הסופית תהיה ברמה גבוהה מספיק כדי שהוצאה מכובדת תסכים לפרסם אותה. כך עשיתי. כמובן ששינוי התהליך הוביל לתוצאה צפויה – מתיחה עד אין קץ של לוחות הזמנים.
התחלתי לתרגם את "רודין" ביולי 2020, והתחלתי במעברים על התרגום עם דינה בנובמבר של אותה שנה. התהליך היה איטי משום שאני הייתי עסוק בעבודה שאינה קשורה, ודינה הייתה עמוסה בעבודה על התחייבויות קודמות. אם ההוצאה הייתה מעורבת, היא הייתה מציבה בפני שנינו לוחות זמנים צפופים שהיינו חייבים לעמוד בהם. אבל כאשר התהליך עצמאי אין מי שיכפה לסיים אותו, ולכן הוא נמשך ונמשך. באפריל 2021 כבר קראתי לתרגום "מלוטש", ובמאי 2021 הוצאת כרמל, שאליה כיוונתי מלכתחילה כהוצאה האיכותית ביותר בישראל, אמרה שתשמח לפרסם אותו. אבל הוא עדיין לא היה ערוך לגמרי, ושולחנה של דינה היה עמוס לעייפה. המשכתי ללטש את התרגום, ובנובמבר 2021 שלחתי לדינה גירסה "סופית" (לדעתי אין חפיפה של אפילו 50% בין אותה גירסה "סופית" לגירסה שראתה אור). גם ההוצאה התמהמה לעתים, והיה שלב שכבר כמעט התייאשתי ושקלתי לעבוד עם הוצאה אחרת. לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים, אבל סבבי העריכה והליטוש נמשכו עוד ארבע שנים תמימות, כאשר רוב הזמן עבר בהמתנה. המשכתי ללטש את התרגום גם לאחר שהעריכה הסתיימה (בעודי ממתין להוצאה), וגם אחרי שעריכת הלשון הסתיימה, ולכן אם תראו שגיאות סגנון או שפה תדעו שהאשם הוא בי ולא בעורכות המצוינות. מתחילת העבודה על התרגום ועד שהספר ראה אור עברו בדיוק שש שנים.
הרומן מכיל 1364 פסקאות, מתוכן 958 הן דברים שאומרת דמות זו או אחרת, אם כחלק משיחה ואם לעצמה או במכתב:
(מהדיאגרמה אפשר לראות, למשל, שאלכסנדרה ורודין מעולם לא באו בדברים.)
השתדלתי לשמור על אחידות השפה של כל דמות. לדוגמא, פיגאסוב המליצי הוא היחיד שאומר "אינני" במקום "איני", נטליה הנערה מדברת במשלב מעט נמוך מזה של לז'ניוב, פשוטי העם במשלב נמוך עוד יותר וכיו"ב.
למקרה שזה מעניין מישהו, הנה מספר המילים בכל פיסקה:
ומעניין גם להסתכל על מספר השינויים (ליטושים) שעשיתי בכל פיסקה, עד לינואר 2026 (גם מאז היו שינויים, אם כי לא רבים מאוד):
ומנורמל למספר המילים בכל פיסקה:
ישנם שלושה ציוני דרך עיקריים בפרסום של "רודין":
אציין שבאופן כללי לא סמכתי על מידע שלא הצלחתי לוודא באופן עצמאי. לדוגמה, רציתי לוודא שהפעם הראשונה שטורגנייב פירסם את אחרית הדבר השנייה אכן הייתה באוסנובסקי 1860. ביליתי ימים בארכיונים בסנט פטרבורג ומוסקבה על מנת לנסות ולמצוא פרסום כלשהו של "רודין" בין הפרסום ב"סוברמניק" ב-1856, ובין אוסנובסקי 1860. ברשומות מופיע פרסום אחד אחר: "נובלות וסיפורים מאת א. ס. טורגנייב 1856-1844" בשלושה כרכים. בסופו של דבר מצאתי גם אותו, ושם, בעמוד 117 כרך שלישי, מופיע "רודין" - ללא אחרית הדבר השניה כמובן. לא הצלחתי למצוא אף פרסום אחר עד לאוסנובסקי, מה שכמובן לא אומר שאין כזה.
דוגמה נוספת למידע שלא הצלחתי לאמת עדיין באופן עצמאי ומסרב להסתמך על מקורות אחרים, הוא השנה בה צולמה תמונתו של טורגנייב שבחרתי לכלול. הוצאת "בית פושקין", המכון לספרות רוסית של האקדמיה הרוסית למדעים (ИРЛИ РАН), מוציא לאור את כל כתבי טורגנייב ומכתביו בשלושים כרכים. אותה תמונה מופיעה שם עם הכיתוב "1856". אולם למרות שמדובר בערכאה האקדמאית העליונה, עם צוותי מומחים שאין טובים מהם, לא ניקח את המילה שלהם ללא הוכחות. עצמאית עדיין לא הצלחתי להוכיח או להפריך את שנת הפרסום, נותר לבקש מ"בית פושקין" לשתף איתי את ההוכחות שבידם. בינתיים כתבתי "1856 לערך".
את שלושת הפרסומים העיקריים המוזכרים מעלה מצאתי ללא קושי בספרייה הלאומית הרוסית בסנט פטרבורג ונהניתי מאוד לעיין בהם שעות וימים ארוכים. הבה נסתכל בכמה תמונות מהם:
הכריכה. מכיוון שמדובר בספרייה ציבורית מקובל לכרוך מחדש כתבי עת בכריכה קשה. כאן כרכו יחדיו את גליונות ינואר ופברואר.
אישור הצנזור שהתקבל ב-31 לדצמבר 1855.
דף השער. "סוברמניק", כתב עת ספרותי. נוסד ב-1847 בידי א. פנאייב ונ. נקראסוב. כרך 55. ונחמד לראות איך כתבו פעם את שם העיר ללא רווח, "סנקטפטרבורג".
"רודין" פתח את המהדורה. מתחת לכותרת כתוב "נובלה", ועוד קצת מתחת כתוב "חלק ראשון".
כך מסתיים החלק הראשון. הוא מסתיים בנקודה מותחת, במשפט "וולינצב הרגיש שנטליה הולכת ומתרחקת ממנו, ודומה היה שיחד איתה נשמטת האדמה תחת רגליו".
שימו לב שטורגנייב אינו חותם "א.ס. טורגנייב" אלא "איוו. טורגנייב".
החלק השני. מלמעלה למטה: "רודין", נובלה, חלק שני (אחרון)
מידע למנויים ולמי שמעוניין להצטרף כמנוי. כפי שאתם רואים, מנוי ל-"סוברמניק" עלה אז 15 רובל לשנה, או 16.5 כולל משלוח. במונחים של כוח קנייה בימינו, ואם אני לא טועה, מדובר בכ-1,500 ש"ח לשנה כולל משלוח.
הכריכה.
אישור הצנזור מה-30 בספטמבר 1860.
העמוד הפנימי. מלמעלה למטה: א. ס. טורגנייב, תיקונים ותוספות, כרך 4, הוצאת נ. א. אוסנובסקי.
עמוד השער של "רודין".
העמוד הפותח את היצירה.
וכאן, בפעם הראשונה בדפוס, אחרית הדבר השנייה שהוסיף טורגנייב. (בעמוד הבא מתחיל "קן אצילים").
זהו דף מספר מיוחד של הספרייה הלאומית הרוסית שמכיל את רשימת כל הספרים בקטלוג. כאן, יצירותיו של טורגנייב. מיד לאחר שהפכה אלי הספרנית את העמוד, הפכתי אותו בחזרה אליה כשאצבעי על הרשומה השלישית (16347). חדי העין ישימו לב מדוע: כתוב אוסטרובסקי במקום אוסנובסקי. תגובת הספרנית הייתה "אה, מצאת טעות?" בלי התרגשות מיוחדת, כאדם שכבר ראה הכול.
הכריכה ושידרת הספר.
כאן מונח ליד אוסנובסקי, סלאייב הוא הגדול יותר. לא קל להכניס ספר ממדור אחר למדור הראשי של אוסף הספרים הרוסיים (בו שמור אוסנובסקי), צריך לחייך הרבה ולקוות לטוב, זה לא מצליח כל יום.
העמוד הפנימי. מלמעלה למטה: יצירותיו, של א. ס. טורגנייב, עם דיוקנו של הסופר, חרוט על פלדה בפריז, בהוצאת, יורשיהם של האחים סלאייב, כרך 3.
ההקדמה שכתב טורגנייב למהדורה זו של כל כתביו. הוא פותח במשפט שמכתיר את "רודין" אחת ולתמיד בתואר רומן: "לאחר שהחלטתי לכלול במהדורה הקרובה את כל הרומנים שכתבתי ("רודין", "קן אצילים", "על הסף", "אבות ובנים", "עשן", ו"אדמה בתולה") בסדר כרונולוגי, אני סבור שיש מקום להסביר, בכמה מילים, מדוע עשיתי זאת."
סוף הרומן, עם אחרית הדבר השנייה כמובן. (בעמוד הבא מתחיל "קן אצילים").
דוגמאות לעקרונות שעמדו לנגד עיני בעבודת התרגום:
יש לשמר כל חריגה מכוונת או לא מכוונת שיש במקור. דוגמאות לחריגות:
פיסוק חריג: לדוגמא בעמוד 134, "מן העֵבר האחר היו שניים: האחד, למטה, תכול, והאחר, מעליו, אדום־סגלגל."
מצלול חריג: לדוגמא בעמוד 163, "ובחוץ קמה הרוח וייללה ילְלה מחלחלת, מצליפה הצלפות כבדות ומרושעות על הזגוגיות המצטלצלות". בעברית חזרתי על הצליל "צ", "ל", וקצת "ת"/"ט". ברוסית הצליל המורגש הוא "з" ("ז"), "в" ("ב" רפויה), וקצת "л" ("ל"): "А на дворе поднялся ветер и завыл зловещим завываньем, тяжело и злобно ударяясь в звенящие стекла."
חזרות בולטות:
לדוגמא בעמוד 161, בדבריו של לז'ניוב המתחילים ב"זה נכון;" יש חזרה על הצירוף "в тебе" ("בך") חמש פעמים. לכן חובה עלינו לחזור על "בך" חמש פעמים, לא נוכל לתרגם "ואילו אתה אפילו לא מתמרמר" אלא חובה עלינו לתרגם "ואילו בך אפילו לא הצטברה מרירות" רק כדי לשמור את ה"בך" החמישי.
בעמוד 127, מכתבו של רודין, הוא חוזר רבות על "אותה" "אותך", אז אסור לנו לכתוב, למשל, "לא הכרתיהּ גם עכשיו", אנו חייבים לכתוב "לא הכרתי אותה גם עכשיו" כדי לשמר את ה"אותה".
בעמוד 112, נטליה אומרת "אבל עד היום האמנתי לך, האמנתי לכל מילה שלך" - למרות שבדרך כלל היינו מתרגמים ל"בטחתי בך" ולא "האמנתי לך" - כי במקור יש פעמיים "האמנתי" בסמיכות. אם היה מדובר בפסקאות נפרדות היינו יכולים לשקול לתרגם כ"בטחתי בך". יש עוד שורה ארוכה מאוד של דוגמאות ממין זה.
סדר מילים לא רגיל: לדוגמא בתיאורו של פיגאסוב את רודין, עמוד 139, הוא הופך את סדר שם הגוף והפועל השגור ברוסית, מה שמקנה לדיבורו מליצות מזוייפת. ברוסית אין כמעט חוקים בנוגע לסדר המילים, כמעט "הכל הולך" (זו רק אחת הסיבות מדוע אין ולא יהיו עילויים כדוגמת פושקין לאף אומה אחרת במערב, ומדוע אין טעם לקרוא פושקין בתרגום), אבל בדיבורו של פיגאסוב מורגשת חריגה מעצם החזרה על אותו מבנה, בשונה מדבריו בפסקאות סמוכות. למזלנו, גם בעברית יש לנו גמישות שמספיקה במקרה זה. לכן בתארו את רודין פיגאסוב אומר "החל הוא", "בחור שנראה לא רע הוא", "הזמין הוא אותה", "העביר הוא את כל אותו הזמן".
אם תצא מהדורה שנייה, היא תכלול לפחות את השינויים הבאים:
בעמודים 3 ו-4 (העמודים הפנימיים, הם אינם ממוספרים) אין לרשום פשוט "1856" אלא יש לפרט
תודה ליינון קחטן על שהסב את תשומת לבי. בעמודים הפותחים ציינתי את שנת הפרסום בלבד. אבל כפי שפירטתי ב"דבר המתרגם", "רודין" נכתב בשנת 1855, פורסם בשנת 1856, ותוקן בשנת 1860. על מנת להימנע מבלבול רצוי לא לכתוב שנה בלי הסבר.
בעברית (עמוד 3) נשנה את "1856" ל:
[נכתב בשנת 1855 ופורסם לראשונה בשנת 1856]
(עם הסוגריים המרובעים, אולי עוד אשנה את דעתי לגבי זה)
ברוסית (עמוד 4) נשנה את "1856" ל:
[Написано в 1855 и впервые опубликовано в 1856 году]
עמוד 86: החובה הקדושה מכול ← החובה שאין קדושה ממנה
זהו תיקון סגנון. המשפט המלא הוא "העניין הסתיים בכך שבוקר נפלא אחד הגיע רודין למסקנה שמוטלת עליו, בתור חבר, החובה הקדושה מכול להודיע על הכול לאב הזקן — וכך עשה". הסמיכות בין "מכול" ו"הכול" צורמת ואינה קיימת במקור.
כמובן שזו טעות שהכנסתי אני לאחר שלב העריכה; בגירסה שאישרה דינה מרקון הנפלאה הופיע "החובה הקדושה להודיע על הכול". את השינוי הכנסתי מחוסר ברירה: המקור לא מאפשר לכתוב פשוט "החובה הקדושה". לז'ניוב אומר, ברוסית, "священнейший долг" בעוד שבעמוד 104, במשפט "אפילו את מקטורנו הוא מכפתר כאילו מילא חובה קדושה", הוא אומר "священный долг". המתרגם מוכרח להבדיל בין דרגת הקדושה של החובות, עניין ברור לחלוטין במקור ברוסית. לאורך כל הספר נקטתי הקפדה יתרה והתעקשתי להעביר כל גוון ותת-גוון במידת האפשר - לא יכולתי לנהוג אחרת כאן.
נכשלתי בכך שבחרתי בצורה הקצרה ביותר להעביר את המשמעות הנכונה, ולא הבחנתי בסמיכות המאוד מצערת ל"על הכול". כמו כן אקבל את הדעה שנכשלתי כבר בכך שבכלל שיניתי משהו לאחר העריכה, אולם, כפי שכתבתי למעלה, אין גבול לאשמתי בעניין זה משום שהכנסתי שינויים לא מעטים לאחר העריכה.
עמוד 193, דבר המתרגם, הערת שוליים 40: דבורת צפון ← דבורת הצפון
זוהי פשוט שגיאת הקלדה שלי, שלא נתפסה בסבבי העריכה ועריכת הלשון. ברשימותיי אין לה זכר. מסתבר שמאוד קשה להוציא ספר ללא שגיאות, ובכל זאת אני חושב שעשינו עבודה טובה על "רודין".